מתוך דבריו של זלטקו על משפחתו

אבא שלי, סימון ומושר, היה שכיר, פקיד טכני בבית חרושת למברשות בשם 'סיווה' באוסייק, שהיה בבעלות של הגיס שלו, שנדור אופברבר, ושל בן דוד שלו ששמו גם כן היה סימון ומושר. כך שהיו שני סימון ומושר באותו מפעל, לא רק באותה עיר. וזה עשה הרבה בעיות. לכן האבא שלי היה סימון ומושר ג'וניור. אמא שלי היא סלבה ומושר לבית גרינבאום. שניהם מג'אקובו, אבל הם ילידי כפרים מסביב לג'אקובו. רוב היהודים בג'אקובו הגיעו בשנת 1900, לערך, לעיירה. לפני כן היו רובם או חלק גדול מהם בכפרים. בכל כפר הייתה משפחה יהודית אחת או שתיים, וכך היה גם עם ההורים מצד אבא ומצד אמא.

ההורים מצד אבא באו מכפר בשם בראצ'בסי, שזה כפר של סרבים בסביבת ג'אקובו. אמא שלי באה מטומאשנצי, שזה כפר של קרואטים סלובנים. גם ההורים שלהם נולדו באותם הכפרים, זאת אומרת, הסבא והסבתא שלי משני הצדדים הם גם ילידי סלבוניה קרואטיה, כאשר על ההורים שלהם אינני יודע אם הם נולדו שם או היגרו לשם. הסיפור במשפחה היה שהם היגרו, זה לא ברור, מסלובקיה דרך בוררגלנד, או מבוררגלנד דרך סלובקיה, לאזור הזה.

כל החגים. זה היה ככה: קודם כל בראש השנה כל המשפחה, גם מצד אבא,  הייתה מאספת מכל המקומות ליומיים בבית סבתי מצד אמא. שם גרו אחותו של אבי עם בעלה ועם שלושת ילדיהם. הייתי הולך עם סבא לבית הכנסת בערב, ואחר כך הייתה חגיגה, ארוחת הערב החגיגית הגדולה, עם ברווזים ועם הכל. כמו שנהוג היה לאכול את זה. סבתא שלי מצד אמא, אותה אני מכיר קצת יותר טוב מאשר הצד של אבא, הייתה אשה מאמינה מאוד באלוהים. יש לי את הסידור שהיה לה בגרמנית

אבא שלי היה במלחמת העולם הראשונה. הוא גויס בכיתה יב' לפני שגמר וקיבל את הבגרות כדי ללכת לקורס קצינים מזורז. הוא היה בצבא האוסטרי בחזית האיטלקית. כמו כולם שחזרו מהמלחמה, ואחרי כל המהומות שהיו בקרואטיה שהפכה להיות חלק מיוגוסלביה, הם הפכו להיות די פציפיסטים ונגד המלחמה. היה להם רק ילד אחד, וזה היה די מקובל באותו זמן באותה שכבה, שחשבו יותר לחיות ולא הרבה על העתיד. זה הבית בו גדלתי.

אבא שלי עבד עד היום האחרון, כי היה כביכול חיוני לבית החרושת. אבל אנחנו היינו בבית ולא יצאנו ממנו בכלל. אולי אמא הלכה לחנות לקנות משהו. גרנו בסביבה שלא הכרנו אף אחד. היו כמה משפחות יהודיות שגרו שם, באותה סביבה כמונו. זאת אומרת, נכנסו כשיצאנו ממרכז העיר. אבל כל אחד היה בבית שלו סגור, והשתדל שלא יראו אותו, לא ישמעו אותו וישכחו אותו אם אפשר. אבל לא שכחו. הרשימות היו מלאות.

אני ברחתי ב-15 ביוני 1942, וב20 ביולי 1942, חודש אחרי זה, ההורים שלי כבר נשלחו למחנה בטנייה. משפחת אופרבר נשארה, כי הם היו חברים בועד הקהילה, אותם עוד השאירו בחוץ. האחות של אמא שלי לא הייתה רשומה באוסייק אלא היא מ.......... אז היא נשארה גם כן עם הבן שלה. ביום שלקחו אותם, ב-20 ביולי, הגיע הדוד שלי, ולדו גרינבאום, ולקח את אמא שלו, שהייתה עם הורי, ואת הילד, את אלכסנדר, הבן של אחותו, ולקח אותם אליו. הוא הסתיר אותם בדירה של גברת בונדיירה. ומה-20 ביולי עד סוף המלחמה הם היו בבית הזה וככה נשארו בחיים. בלי זה היו הולכים יחד איתם.

ב 20 ביולי 1942 לקחו את ההורים שלי. את הסבתא השנייה שלי העבירו לבית האבות היהודי, שם ריכזו את כל היהודים המבוגרים. ובתחילת אוגוסט 1942 גם משפחת אופרבר עברה. וב-22 לאוגוסט הם נשלחו בערב בקרונות לאושוויץ (AUCHWITZ). מי שהתנדב הלך ליאסנובאץ'. מי שלא לאושוויץ. הם נסעו דרך סלבונסקי-ברוד, סושק, לנובה-גראדישקה, שם החליפו קרונות. איך אני יודע את זה? ההורים שלי, מהרכבת, זרקו גלויות. אנשים טובים, אלה שעבדו ברכבת, שלחו אותם לכתובת. ויש לי שלוש גלויות. גלויה ראשונה מסלבונסקי-ברוד, שם עדיין כולם חתומים שהם באותו קרון. גם סבתא שלי הייתה באותו קרון, וגם משפחת אופרבר, אמא שלי ואבא שלי והאחות של אמא שלי. כולם חתומים שם. יש לי את הגלויות אם את רוצה לצלם אותם. יש גם עוד מכתב לפני שנסעו, שם אמא שלי כותבת שהם שקטים ושלווים ויודעים הכל, ומבקשים מסבתא שתהיה שקטה ושהיא תשמור על עצמה, ויעזרו לי וישמרו עלי. וגם האמא של הילד הזה כתבה לו: תהיה ילד טוב, אל תעשה בעיות. כי הוא היה ילד בעייתי.

הגלויה השנייה היא מאוקוצ'אני, אני חושב ששם יורדים ליאסנובאץ'. שם זרקו גלויה שנייה. והגלויה השלישית היא מנובה-גראדישקה. שם הם כותבים: עכשיו שמענו סופית שאנחנו הולכים לגרמניה. איך יודעים? הם כתבו שם של קרוב שלנו שהיה בגרמניה שבוי מלחמה, אז זאת אומרת, מזה הבינו שהם הולכים לגרמניה. הם כתבו: אנחנו הולכים ליוצה. ויוצה היה שבוי מלחמה באוסלובריק, זה ידענו. ובזה זה נגמר. לא יודעים כלום. אני לא יודע שום דבר אם הם בקליטה באושוויץ מיד הושמדו, או הלכו לעבודה ומתו. הזקנים בטח כולם הושמדו. אבל אבא שלי היה בן ארבעים וארבע, אמא שלי הייתה בת ארבעים ואחת. זאת אומרת, היו אנשים צעירים. אולי הם הלכו לעבודה. אבל אף אחד לא חזר.אף אחד לא חזר. זהו, זה היה הסוף של הקהילה היהודית. נשארו רק יהודים שהיו עם נשים נוצריות. להם הייתה חסות והם נשארו עד הסוף, עד השחרור של אוסייק.